לאחר סיום המסלול בגולני תפסנו קו בהיו"ש. תפקידנו היה לשמור על הישובים של גוש עציון, לשמור בצמתים ולבצע מעצרים בלילות. באחד הלילות ביצענו מעצר על מחבל באחד הכפרים באיזור בית לחם, ביצענו את המעצר בהצלחה וחזרנו לישון בבסיס. כשהגנו לבסיס, הוקפצנו מיד לביצוע תגבור במחסום בצומת הגוש בגלל התראה.
לאחר מספר שעות, שאנחנו עומדים על הכביש ובודקים רכב רכב אנחנו פתאום מזהים מחבל שנמצא 10 מטר מאיתנו שמתחיל לדקור אזרחים שהיו בטרמפיאדה. חברי למחלקה ביצע בו ישר ירי ומדויק שהרג אותו. לאחר מכן הגיעו מלא כוחות לאזור והאירוע הסתיים.
חודשיים לאחר האירוע התחילו אצלי סיוטים, פחדים ודברים נוספים שלא אפרט כאן. הרגשתי פשוט נורא. בהתחלה חשבתי שזה יחלוף ולא סיפרתי לאף אחד, אך לאחר תקופה הבנתי שאני פשוט לא מצליח לתפקד. עדכנתי את המ"פ שהפנה אותי לקב"ן. בחולף כחודש שחרר אותי הקב"ן מהשירות הצבאי. מיד עם שחרורי הוריי דחקו בי ללכת לטיפול אצל פסיכולוג ומאז ועד היום אני ממשיך להיות מטופל אצלו.
בהמלצת המ"פ שלי, פניתי לידידיה וקבעתי איתו פגישה במשרדו כשהוריי באו איתי.
השיחה הייתה נעימה והתרשמתי מהרגישות ומהניסיון שיש לו עם הלומי קרב.
ההליך התביעה היה לי קשה והציף בי שוב את התחושות והקשיים שחוויתי בזמנו. בזכותו של ידידיה הצלחתי להתמודד עם זה בהצלחה והוכרתי כנכה הלום קרב.
