דעה: ביום הזיכרון הזה אסור לנו לשכוח את הגיבורים שחיים בינינו

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשברקע הזעקה של 571 ימים בהם חטופים ישראלים מוחזקים בעזה, ו-30,646 חללים ונרצחים – מתוכם 1,850 חיילים ממלחמת חרבות ברזל, אנחנו עוצרים לזכור את הנופלים.
אבל יש גם זיכרון אחר, חי ונושם, שאסור לנו לשכוח: הזיכרון של אלה שחיים איתנו, הפצועים בגוף ובנפש.
עשרות אלפי אנשים, חלקם צעירים מאוד, שחייהם התהפכו ביום אחד, ושהיום-יום שלהם הפך למסע בלתי נגמר של התמודדות.

בקרב חושבים על האפשרות למות – אבל כמעט לא על האפשרות להישאר פצוע

כשיוצאים לקרב, רוב החיילים חושבים על האפשרות שלא יחזרו.
מעטים מהם עוצרים לחשוב על האפשרות הכמעט בלתי נתפסת: לחזור חיים – אבל לא שלמים.

לחזור עם רגל חסרה.
לחזור עם יד שנקטעה.
לחזור עם עין אחת בלבד.
לחזור עם גוף שלא מגיב יותר כמו פעם, עם עמוד שדרה פגוע, עם ריאות מצולקות, עם כאב פיזי שלא ייגמר.

והפציעה אינה נגמרת בגוף:
יש פציעה אחרת, שקטה יותר, כזו שאין לה גבס ואין לה תפרים – אבל היא צורבת כל רגע.
פציעה בנפש.

הזיכרון של מה שהיה ומה שלעולם לא יחזור

מי שאיבד גפה לא שוכח איך הרגישו הרגליים בריצה, איך היד התנועה בחופשיות.
גם אם עברו שנים מהפציעה, הזיכרון נשאר חי:
תחושת האצבעות שכבר אינן, כאב פנטום שמכה בגפה שלא קיימת, געגוע פשוט להרגיש שלם.

ומי שפצוע בנפש נושא בתוכו זיכרונות אחרים:
פיצוצים, ריחות של עשן ודם, מבטים של חברים שלא שבו.
הזיכרונות האלה לא מתעמעמים עם הזמן, הם צפים מחדש בכל סירנה, בכל חלום, בכל רגע שקט מדי.

החיים אחרי הקרב – שדה קרב אחר

הפצועים האלה נלחמים כל יום מחדש:
ללמוד ללכת על פרוטזה, לשחזר פעולות יומיומיות בסיסיות, לנסות להירדם בלילה בלי לחזור שוב ושוב לזירת הקרב.
לצאת החוצה בלי להרגיש נחות, לעבוד, לאהוב, להקים משפחה, כשכל תנועה וכל נשימה מזכירות את המחיר.

והמשפחות?
גם הן פצועות.
ההורים, בני הזוג, הילדים חיים את הפציעה מדי יום.
חיים שמלאים בדאגה, בטיפולים, בחרדות, בניסיון אינסופי לשמור על שגרה.

אסור לנו להשאיר אותם לבד

מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לשכוח את הגיבורים האלה.
הכרת התודה לא יכולה להישאר בטקסים ובנאומים.
היא צריכה להתבטא במעשים, כל יום:

לא להשאיר פצוע להיאבק על זכויותיו.
לא להכביד עליו בבירוקרטיה אינסופית.
לא לדחות טיפול רפואי או שיקומי.
לא להקטין את הכאב שלו כי "הוא נראה בסדר מבחוץ."

כל פצוע הוא עולם ומלואו.
וכל נכה הוא אחר: יש מי שצריך ליווי רפואי צמוד, יש מי שנלחם על זכותו לטיפול נפשי, ויש מי שרק רוצה שיכירו בכאב השקט שהוא נושא איתו כל יום.

במקום עוד מערכת צריך חיבוק של מדינה

אגף השיקום ומערכת הבריאות צריכים לפעול מתוך הבנה עמוקה:
שהם לא מטפלים בתיק או במקרה.
הם מטפלים באדם, בגיבור, במשפחה שלמה שנפגעה יחד איתו.

עלינו לדרוש:
מערכת שתטפל בכל פצוע כאילו היה בנה של המדינה.
מערכת שתשים את הנכים בראש סדר העדיפויות, לא בתחתית הרשימה.
מערכת שתדע למנוע שחיקה של המטפלים, כדי שגם הם יוכלו להמשיך ללוות את הפצועים במסירות אמיתית.

ביום הזיכרון הזה לזכור גם את החיים

ביום שבו אנו מתייחדים עם זכר הנופלים, חובה עלינו גם לזכור את אלו שחיים את הפציעה כל יום מחדש.
לזכור את מי שאיבד יד, רגל, עין ואת מי שאיבד שקט נפשי.
לזכור את המאבק היומיומי, את ההישרדות השקטה, את הגיבורים שהמשיכו למרות הכל.

זה לא מספיק לזכור, צריך גם לפעול.
לדאוג להם.
לטפל בהם.
לאהוב אותם.
להחזיר להם, ולו במעט, על מה שנתנו לנו.

כי אם לא נדע להוקיר את החיים שנפצעו למעננו, איך נוכל באמת לכבד את הזיכרון של אלו שכבר אינם?

שנדע ימים טובים יותר
לשלמות פצועינו, לחזרתם של חטופינו, ולאחדות עמנו.