שנתיים אחרי תחילת חרבות ברזל: איך נראות היום תביעות נכי צה״ל מול משרד הביטחון – ומה חשוב לדעת על הזכויות שלכם

מבוא

כמעט שנתיים חלפו מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ואיתה נולדה מציאות חדשה עבור אלפי לוחמים, אנשי קבע, שוטרים וחיילי מילואים. המלחמה הזו הותירה אחריה לא רק שדות קרב מצולקים, אלא גם אנשים חיים שנפגעו בגוף ובנפש.
מאז תחילת הלחימה הוגשו למעלה מ־20,000 תביעות לאגף השיקום של משרד הביטחון – מספר עצום שלא היה כמותו בתולדות המדינה. כ־12,000 מתוכן הן תביעות על פגיעות נפשיות, ובראשן פוסט טראומה; ויותר מ־4,000 לוחמים מתמודדים במקביל גם עם פגיעה גופנית וגם עם פגיעה נפשית.

אבל מעבר לסטטיסטיקה הקרה, חשוב להבין: כל תביעה כזו היא סיפור חיים של אדם שנפגע בשירות המדינה. כל תביעה משקפת מאבק יומיומי על בריאות, על פרנסה ועל כבוד. במציאות הזו, נכי צה״ל ובני משפחותיהם חייבים לדעת איך לפעול,  מה המצב כיום באגף השיקום, מהם השינויים שחלו מאז תחילת המלחמה, ואיך ניתן למצות את הזכויות גם בתוך מערכת עמוסה ומורכבת.

איך זה היה פעם – ואיך זה נראה היום

לפני המלחמה, מי שנפצע במהלך פעילות מבצעית או באימון קרבי היה פוגש כבר בבית החולים קצינת תגמולים. התביעה מול משרד הביטחון הייתה נפתחת מידית, אגף השיקום היה קולט את המידע, והנכה היה מקבל זכויות ראשוניות עוד באותו היום: ימי מחלה, מימון טיפולים רפואיים, ולעיתים אף קביעה זמנית של אחוזי נכות.

היום התמונה אחרת. תביעות נפתחות באיחור, לעיתים אחרי שבועות ואף חודשים. לוחמים רבים לא כוללים בתביעה את כלל הפגיעות מהשירות, מה שמוביל לכך שהם נותרים ללא טיפול בנפגעי ראש, כאבי גב כרוניים או סימפטומים נפשיים כמו חרדות והתקפי פאניקה. משרד הביטחון לא יכיר בפגיעה שלא הוגשה מלכתחילה, ולכן שלב פתיחת התביעה הפך למשמעותי במיוחד.

בנוסף, הטלפונים היזומים מהאגף כמעט נעלמו. בעבר היו מתקשרים להסביר לנכה מה מגיע לו, היום הוא ובני משפחתו נאלצים לרדוף אחרי המערכת. גם טיפולים רפואיים בסיסיים – פיזיותרפיה, תרופות או עזרים ניתנים בקושי ובאיכות ירודה יותר.

ימי מחלה – תט"ר במשרד הביטיחון – צינור החמצן בזמן השיקום

ימי מחלה נראים לכאורה פרט בירוקרטי, אך בפועל הם קו החיים הכלכלי של הנכה. אדם שנפצע או חלה עקב השירות הצבאי חייב לדעת שהוא יכול לשלם חשבונות ולפרנס את משפחתו. בעבר, הרופא המחוזי היה מאשר ימי מחלה במהירות.

כיום רוב המקרים מועברים לוועדות חיצוניות של חברת מדיטון. הבעיה היא חוסר אחידות: אותה פציעה עשויה לקבל החלטות שונות לחלוטין בין ועדה לוועדה. רופא אחד יאשר חודשים של ימי מחלה, אחר ידחה לחלוטין. התחושה היא שהוועדות הפכו ל"חותמת גומי" ולא לגוף מקצועי עצמאי.

עבור נכה צה״ל זה מתסכל ומייאש. במקום להתמקד בשיקום, הוא נאלץ להיאבק על עצם המשכורת. כאן נכנסת החשיבות של ליווי מקצועי: עורך דין נכי צה״ל שמכיר את המערכת ידע להגיש בקשה מסודרת, עם תיעוד רפואי מלא ואישורים מפורטים, ולהבטיח סיכוי גבוה יותר לאישור ימי המחלה.

*למאמר מורחב בנושא ימי מחלה במשרד הביטחון – תט"ר לחצו כאן

שעות ליווי – כשהנכים והמשפחה קורסת תחת הנטל

נכי צה״ל הסובלים מפציעות קשות, גופניות או נפשיות, נזקקים לשעות ליווי יומיומיות. ליווי לא מתבטא רק בעזרה להתלבש או להתקלח, אלא גם ביכולת להגיע לבדיקות רפואיות, לנהל חיי משפחה, ולשמור על שגרה בסיסית.

בתחילת המלחמה אושרו שעות ליווי נדיבות, אך כיום אנו רואים צמצום גורף. הרופאים חוששים לאשר, ההנחיות מלמעלה מגבילות, והמשפחות מוצאות את עצמן קורסות תחת הנטל. כל שעה שנשללת חוסכת למשרד הביטחון כסף, אך עולה לנכה ולמשפחתו בבריאות ובאיכות חיים.

כדי להתמודד, רבים מהנכים מגישים ערעורים, תחילה לרופא המרחבי, ובהמשך לרופא הארצי. זהו תהליך מתיש שמעמיס על נכה שגם כך מצוי בשיאו של שיקום רפואי. כאן חשוב להבין: תיעוד רפואי מדויק, המלצות ברורות של רופאים מומחים, וליווי של עורך דין שמכיר את הנהלים, יכולים לעשות את ההבדל בין אישור לדחייה.

*למאמר בנושא שעות ליווי במשרד הביטחון ואין ניתן לקבל – לחצו כאן

התקופה שבין הפציעה לוועדות – שלב ההכנה

הזכויות האמיתיות נקבעות רק בוועדות הרפואיות: אחוזי נכות, תגמולים לצמיתות, זכאות לרכב, טיפולים מתמשכים ושיקום מקצועי. לכן התקופה שבין הפגיעה לוועדה היא קריטית.

זהו הזמן לאסוף תיעוד רפואי מלא: כל צילום, בדיקת דם, MRI או אבחון פסיכיאטרי. זה הזמן לפנות למומחים שיכולים לנסח חוות דעת מקצועית. זה גם השלב להכניס לתביעה את כל הפגיעות גם אם הן נראות "קטנות". כי מה שלא נכנס לתביעה – לא יוכר בהמשך.

מי שמגיע לוועדה ללא הכנה מוקדמת, מסתכן בכך שהוועדה תקבע אחוזי נכות נמוכים או שתתעלם מתסמינים משמעותיים. לעומת זאת, נכה שמגיע עם תיק רפואי מסודר וברור מגדיל משמעותית את סיכוייו למצות את זכויותיו מול משרד הביטחון.

המסלול הירוק במשרד הביטחון ומה קרה לו

בתחילת המלחמה רוב התביעות עברו אוטומטית למסלול הירוק, שנועד להכיר במהירות בפגיעות. לוחמים שהגישו תביעות אושרו במהירות יחסית, כדי לאפשר להם להתחיל בשיקום.

אך ככל שעבר הזמן, יותר ויותר תביעות הועברו ל"מסלול הרגיל", מסלול ארוך ומורכב יותר. שם נדרש נכה לעבור חוות דעת של רופא מטעם משרד הביטחון. לעיתים מדובר בפגישה פרונטלית, ולעיתים בחוות דעת על סמך מסמכים בלבד.

רופאים מחמירים, או כאלה שלא מכירים את הפסיקה, עלולים לדחות את הקשר הסיבתי גם במקרים ברורים. חשוב לדעת שהפסיקה קובעת: כשיש שתי אסכולות רפואיות, על משרד הביטחון לבחור בזו המיטיבה עם הנכה. בפועל, זה לא תמיד קורה ולשם נכנס הצורך בליווי משפטי.

הוועדות הרפואיות במשרד הביטחון – שלב גורלי

כמעט כל נכה צה״ל מגיע בסופו של דבר לוועדה רפואית. שם נקבעים אחוזי הנכות, ושם מוכרעות זכויות שיכולות ללוות אותו ואת משפחתו לכל החיים.

אבל הוועדות עצמן סובלות מבעיות רבות:

• ההמתנה יכולה להימשך חצי שנה ואף יותר.
• "מזל ההרכב" משחק תפקיד עצום: רופא יקבע נכות הגיונית, האחר יקבע נכות נמוכה.
• בוועדות מולטיטראומה נבדקים לעיתים 10–15 מצבים רפואיים בזמן קצר, דבר שלא מאפשר בדיקה רצינית.
• רבים מהרופאים לא הוכשרו לשמש כ"שמאי גוף", אינם מכירים את התקנות לעומק, ולעיתים מקבלים החלטות מבלי שקראו את כל התיק.

בפועל, נכה שלא מגיע לוועדה עם תיק מסודר, מוכן, ובמקרים רבים גם עם עורך דין, פשוט לא מממש את מלוא הזכויות שמגיעות לו.

*למאמר מקיף בנושא הוועדות הרפואיות של משרד הביטחון וקביעת אחוזי נכות – לחצו כאן

פוסט טראומה במשרד הביטחון – האתגר

מבין כל הפגיעות שנגרמו במלחמת חרבות ברזל, הפוסט־טראומה הפכה להיות האתגר הלאומי המרכזי של משרד הביטחון ושל החברה הישראלית כולה. על פי הערכות רשמיות של אגף השיקום, עד שנת 2028 צפויים להיות מוכרים למעלה מ־30,000 נכי נפש. מדובר במספר עצום שממחיש עד כמה התופעה רחבה, עמוקה ומטלטלת, לא רק עבור הנפגעים עצמם אלא גם עבור משפחותיהם והחברה שסביבם.

אלא שהמערכת לא נערכה לממדי המשבר. מספר קציני התגמולים כמעט שלא גדל מאז תחילת המלחמה, יחידת התביעות פועלת באותם כלים ישנים, ולא הוקמו תוכניות ייעודיות לשיקום נפשי בקנה מידה לאומי. גם מערך העובדים הסוציאליים, שאמור ללוות את הנכים ובני משפחותיהם, מצומצם בהרבה מהנדרש. המשמעות היא עיכובים, חוסר ליווי אישי, ותחושה קשה של חוסר מענה.

בוועדות הרפואיות לנפגעי נפש ניתן לזהות מגמה מטרידה: בתחילת המלחמה נקבעו אחוזי נכות גבוהים יחסית, אולי מתוך רצון כן להכיר בעוצמת הפגיעה. אך בהמשך, ככל שהמספרים עלו והנטל התקציבי הלך וגדל, החלו להגיע הנחיות ברורות לפסיכיאטרים להחמיר ולקבוע פחות ופחות. התוצאה, נכי צה״ל שמגיעים לוועדות היום מקבלים אחוזי נכות נמוכים יותר מאלה שהיו נקבעים במקרים דומים לפני שנה וחצי בלבד.

אבל הבעיה איננה מסתכמת רק באחוזי הנכות עצמם. אחת הסתירות החמורות ביותר היא הפער בין קביעות הוועדות הרפואיות לבין התנהלות הרופאים המחוזיים. בוועדה הרפואית, כשנקבעת דרגת הנכות על פוסט־טראומה, נבדקת גם הפגיעה התפקודית־תעסוקתית. לא פעם הוועדה מכירה בכך שמדובר בנכה שמתקשה להשתלב בשוק העבודה, וקובעת אחוזי נכות גבוהים בהתאם, לעיתים 40% ואף יותר.

אך כשאותו נכה פונה בהמשך לרופא המחוזי בבקשה לאשר ימי מחלה, התמונה משתנה לחלוטין. לפתע, המערכת שמתחה קו ברור בין הפגיעה הנפשית לבין אי־היכולת לעבוד, מתנהגת כאילו הנכה כן כשיר לתעסוקה. במקרים רבים נדחות בקשות לימי מחלה, או שניתנות תקופות קצרות בהרבה מהדרוש.

כיצד ייתכן שאדם שהוכר בוועדה כמי שאינו מסוגל להשתלב במעגל העבודה, מוצא את עצמו נדרש "להוכיח מחדש" את חוסר יכולתו לעבוד בפני הרופא המחוזי? הסתירה הזו אינה רק טכנית; היא פוגעת ישירות באמון ובזכויות. היא מציבה את הנכה במצב בלתי אפשרי, מצד אחד יש לו הכרה רשמית, אחוזי נכות גבוהים ותעודה ביד, ומצד שני אין לו את הביטחון הכלכלי הבסיסי שמאפשר להתפנות לשיקום.

הפער הזה נובע בראש ובראשונה מחוסר תיאום בין הגורמים המקצועיים במשרד הביטחון. הוועדות פועלות כגוף אחד, הרופאים המחוזיים כגוף אחר, וכל צד מפרש את המצב לפי אמות מידה שונות. במקום שתהיה אחידות ושקיפות, נוצר מצב שבו הנכה הופך ל"קלף" במאבקים פנימיים על תקציבים והנחיות.

במציאות הזו, הפוסט־טראומה איננה רק פגיעה נפשית של היחיד, היא עדות לכשל מערכתי רחב יותר. כל עוד משרד הביטחון לא ישכיל ליצור מנגנון מתואם, שקוף והוגן, נכי צה״ל הסובלים מפוסט־טראומה ימשיכו למצוא את עצמם נאבקים לא רק בזיכרונות מהמלחמה, אלא גם במערכת שאמורה לשקם אותם.

*למאמר מורחב בנושא פוסט טראומה בעקבות חרבות ברזל – זכויות ואחוזי נכות – לחצו כאן

יחידת התביעות – חוסר אחידות

ביחידת התביעות שורר חוסר סדר. מקרים דומים מקבלים החלטות שונות, לעיתים באותו מחוז ובאותו יום. לוחם שנפצע בפעילות מבצעית אך היה לו עבר רפואי קודם – לפעמים מתעלמים מהעבר, לפעמים משתמשים בו נגדו.

חוסר האחידות הזה מערער את אמון הנכים במערכת, ומוביל לעומס נוסף של ערעורים ותביעות המשך. נכה שלא יודע למה לצפות, חי בתחושת חוסר יציבות מתמדת.

למה כולם מגיעים עם עורך דין?

נתון אחד מסביר הכול: כ־95% מהנכים מגיעים לוועדות הרפואיות עם עורך דין לצדם. זה לא מותרות, אלא הכרח.

המערכת אינה שקופה, התקנות מורכבות, והרופאים לא תמיד פועלים לפי הפסיקה. עורך דין נכי צה״ל שמכיר את החוק ואת הנהלים יודע להציג את התיק, להדגיש את החוסרים, ולהבטיח שהוועדה תתייחס לכל פגיעה ופגיעה.

זהו מצב פרדוקסלי: במקום שמשרד הביטחון יפעל בשקיפות, הנכים נאלצים לממן ייצוג משפטי יקר רק כדי לקבל את זכויותיהם. אבל במציאות הנוכחית, ליווי מקצועי הוא כמעט תנאי הכרחי למימוש זכויות.

ומה הלאה?

שנתיים חלפו, אך המערכת לא עברה שינוי אסטרטגי מהיסוד. לא נוספו מספיק עובדים סוציאליים, לא הוכשרו רופאים לשמש כשמאי גוף, ולא נבנו תוכניות מקיפות לטיפול בפוסט טראומה.

החשש הוא ברור: ביום שאחרי, כשהמלחמה תסתיים ויגיע גל נוסף של תביעות, גדול בהרבה, הבעיות יפרצו בעוצמה כפולה. אם משרד הביטחון לא יתעורר, המחיר החברתי והכלכלי יהיה עצום.

כאן נדרשת חשיבה לאומית חדשה: להציב מטרה ברורה, שיקום נכי צה״ל ושיפור חיי משפחותיהם. משם יש לגזור לאחור את הצעדים, תוספת כוח אדם, הכשרות מקצועיות, הרחבת מערך התמיכה הנפשי והמשפחתי, ושקיפות מלאה בתהליך.