שנה וחצי אחרי שפרצה מלחמת חרבות ברזל, המערכת שאמורה הייתה להיות הגב התומך של נכי צה"ל – אגף השיקום של משרד הביטחון – הפכה עבורם למכשול בירוקרטי בלתי נסבל. אם בתחילת המלחמה נראה שהמערכת חיבקה את הפצועים החדשים, סיפקה להם כל מה שנדרש, והעניקה סיוע ללא עיכובים, הרי שהיום התמונה השתנתה לחלוטין. העומס, השחיקה והמחסור בכוח אדם הפכו את התהליך השיקומי למסורבל, איטי ומייאש.
נכי צה"ל ומשפחותיהם נאלצים להיאבק על כל זכות בסיסית – החל מטיפולים רפואיים, דרך תרופות חיוניות, ועד החזרים כספיים על נסיעות לטיפולים. במקום שהמדינה תקל עליהם, הם מוצאים את עצמם נאבקים פעם נוספת, הפעם מול המערכת שאמורה לעזור להם.
מערכת בירוקרטית מסורבלת במקום שיקום אמיתי
🔴 מחסור חמור בכוח אדם – מאז תחילת המלחמה, מספר הפצועים והנכים החדשים גדל משמעותית, אך במקום להרחיב את צוותי אגף השיקום, מספר העובדים ביחידת התביעות דווקא ירד. באגפים השונים הצטרפו עובדים חדשים במספרים זעומים, שאינם מספיקים להתמודד עם העומס האדיר. התוצאה: המתנות ארוכות, עיכובים בטיפולים, וזכויות שלא ממומשות בזמן.
🔴 הקשחת התנאים לטיפולים רפואיים – חיילים משוחררים ובעלי אחוזי נכות מוכרים נשלחים לבדיקות רפואיות חיוניות על ידי בתי החולים, אך כאשר הם מגיעים למשרד הביטחון, הם נתקלים בסירוב. רופאים מחוזיים מסרבים לאשר בדיקות שהיו הכרחיות, בטענה שאין מספיק הוכחות לקשר הישיר בין הפציעה לבין המצב הנוכחי – למרות שהקשר הרפואי ברור לכל.
🔴 שלילת זכויות ללא הצדקה – נכים שכבר קיבלו אישורים למימון נסיעות, לרכב רפואי או לתרופות חיוניות, מגלים שהזכויות שלהם נשללות ללא כל התראה. משרד הביטחון פשוט מפסיק לאשר מימון טיפולים רפואיים חיוניים, מחזיר פניות פעם אחר פעם, ודורש מהם לעבור שוב תהליכים בירוקרטיים מתישים.
🔴 התעלמות מפגיעות נפשיות – למרות ההבנה ההולכת וגוברת לגבי ההשלכות של טראומה מלחמתית, נכי צה"ל עם פוסט-טראומה עדיין מתקשים לקבל את הסיוע שהם זקוקים לו. טיפולים פסיכיאטריים, תמיכה רגשית ושיקום נפשי נגררים במשך חודשים, ולעיתים כלל לא מאושרים. חיילים שסובלים מסיוטים, חרדות ודיכאון עמוק, נשארים לבד במאבקם.
🔴 התעלמות מנכויות מוסבות – משרד הביטחון מכיר בנכויות מסוימות, אך מסרב להכיר בנזקים נוספים שהתפתחו בעקבותיהן. למשל, חייל שעבר אירוע לבבי והוכר כנכה צה"ל, מפתח כתוצאה מכך הפרעות נפשיות חמורות – אך משרד הביטחון מסרב לספק לו טיפול נפשי עד שיסיים תהליך בירוקרטי ממושך של הכרה בנכות נוספת. בזמן הזה, מצבו הנפשי רק מתדרדר.
כך אי אפשר לשקם נכי צה"ל
במקום ליצור מערכת נגישה, שתספק לנכים את הזכויות שלהם ללא עיכובים, משרד הביטחון גורם להם להילחם על כל טיפול, כל אישור, כל תרופה. משפחותיהם, שגם כך מתמודדות עם ההשלכות של הפציעות והנכות, מוצאות את עצמן קורסות תחת העומס.
האם זה מה שמגיע למי ששילם בגופו ובנפשו עבור המדינה?
מה צריך לעשות עכשיו?
✅ רפורמה מיידית באגף השיקום – חייבים לבצע שינוי יסודי במבנה האגף, להוסיף כוח אדם מיומן, ולהגדיר נהלים חדשים שיבטיחו טיפול מהיר ויעיל בנכים.
✅ הכרה אוטומטית בזכויות – נכה צה"ל עם מסמכים רפואיים ברורים לא צריך להיאבק כדי לקבל טיפול רפואי. אם הקשר בין הפציעה לנכות ברור – הזכות צריכה להיות מאושרת אוטומטית.
✅ הגבלת העומס על עובדים סוציאליים ואנשי רפואה – יש לקבוע מספר מקסימלי של נכים לכל עובד, כדי להבטיח שלכל פצוע תהיה כתובת קבועה ואוזן קשבת.
✅ תיקון המדיניות כלפי נכויות מוסבות – במקום להטיל את האחריות על הנכה להוכיח שוב ושוב את הקשר בין הנזקים החדשים לנכות המקורית, משרד הביטחון צריך להכיר בכך באופן מיידי ולהעניק טיפולים ללא עיכובים.
✅ סיוע ממוקד למשפחות הנכים – בני המשפחה הם חלק בלתי נפרד מתהליך השיקום. הם מתמודדים עם קשיים נפשיים, כלכליים ולוגיסטיים. המדינה חייבת להעניק להם את התמיכה שהם צריכים, בדיוק כפי שהיא מחויבת לחיילים עצמם.
נכי צה"ל לא צריכים להילחם שוב
מי שנפצע בקרב שילם מחיר יקר למען המדינה. הדבר האחרון שהוא צריך זה למצוא את עצמו בקרב נוסף – הפעם מול הבירוקרטיה של אגף השיקום. הגיע הזמן להחזיר את המערכת למסלול הנכון, להפסיק את הסחבת ואת העוולות, ולהעניק לנכי צה"ל את מה שמגיע להם בכבוד, בהגינות וביעילות.
נכי צה"ל שילמו את המחיר – עכשיו תור המדינה לשלם את החוב שלה אליהם.